The third day of the Israel Philharmonic's Carnegie Hall performance. Shani is truly fascinating. First of all, his conducting looks Barenbom. He plays the final, dragging note of Tchaikovsky's 6th Symphony. The double bass is muted and plays the final note. The double bass stops. The orchestra's consciousness continues even after the sound has died down. The score specifies the length of the piece, and it ends with a fermata. He doesn't lower his baton. When Jeff, sitting next to me, applauds first, this memory becomes eternal. Shani is a conductor who unleashes everything in the concert. In one section, Shani did not time the Munich Philharmonic's principal cello, Thomas Ruge, and principal violin, Dumitru Pocitari, to enter simultaneously. Since they both enter at their own pace, the individuality of the cello and violin sections, each carrying the main melody, is highlighted. Shani's conducting brings out the artistry of each performer and unlocks unknown possibilities. Even when they are not synchronized, their individual voices eventually become a dialogue, overflowing with a single, powerful energy.
For example, I enjoyed the orchestral dialogue in both Ben-Haim's 2nd movement of Symphony No. 2. The Mendelssohn-inspired tarantella in the first symphony morphed into a Mahler-inspired scherzo, which gradually evolved into a unique phrasing before bursting into a powerful Yemenite prayer. In this way, the development of the piece was more fascinating than the theme itself. Rather than the structure of the piece, the motif was born, nurtured, then broken down, and something new was born through the orchestra. I thoroughly enjoyed seeing Haim acquire his own unique style of expression. The following Affecttuoso was a quiet prayer. The intense pathos eventually became a soft membrane, the woodwinds began to converse, and all consciousness became a great wave. As it faded, the harp and flute appeared, and principal violinist Ilya Konovalov began to sing lovingly. His song was best experienced live with your eyes closed. Then, with a unique intonation, a dialogue between the various instruments started, and eventually the two principal violinists, Dumitru Pochtali and Polina Yehudi, joined in, and the three performed together.
Until recently, I had only known this piece through recordings, but here I was witnessing with my very own eyes a musician who had fled to Israel, finding his own words and capturing in music the emotions he felt around him in 1946. And just like Yannick's opera, I entered Ben Haim's life, smelling the dry earth, feeling the warm wind caressing my cheek, and experiencing the devastation, the prayers of the people, and the presence of his companions. They are so strong, kind, and full of humor. Thirty years later, this orchestra, which first introduced me to Mahler, brought Ben-Haim's world. Cellist Lia Perlov's thick, powerful bow was passionate. Viola, Matan Noussimovitch 's unique timing was truly exceptional. The dialogue between the Israel Philharmonic and Shani was warm and engaging, with Yevgenia Pikovsky leading the way with her powerful second violin notes.
Thanks to Nakachi, a tuba player with the Metropolitan Opera Orchestra, I was able to get to know Israeli tuba player Itai Agmon. Their brass instruments occasionally enriched the final scene and added a sense of stability. Itai provided the deepest support. As the horns concluded the final, agonized cry of Tchaikovsky's fourth movement with a dull, pulsating sound, a gong rang out: God's time had come—their time. At the end of the 50-minute symphony, trombones and tubas offered a moving 10-bar prayer to the soul. The woodwinds eventually took over the chorale, but it sank into lament, concluding everything. As the Met's Pike Dame, Nakachi also staged the death march; the only path left was destruction.
Thomas Ruge, principal cello of the Munich Philharmonic, joined on this tour, sharing the music stand with Lia Perlov. Lia led the Haim, and Thomas led the Tchaikovsky piece. Ruge told me that playing with Lia was a lot of fun. Her tone and gaze gave me such intense energy.
To experience classical music is to experience historical reality. Mahler, once a pie in the sky, is now something I can enjoy as if it were my own. If I hadn't encountered Israeli, I'm sure I would be enjoying Mahler differently. And at Ben-Haim, those closest to him conveyed his message to me. Through Ben-Haim, I was able to experience a side of Tchaikovsky I hadn't known before. And no matter what happened, they remained warm and powerful.
Autographed by,
From top: Dumitr Pochtali (Concertmaster)
From left to right in the middle: Lea Perlov (Cello), Matan Nusimovich (Viola), Polina Yehudi (Concertmaster), Dmitry Latush (Viola), Yevgenia Pikovsky (Second Violin)
Below: Ilya Konovalov (Concertmaster)
Bottom: Thomas Ruge (Principal Cello of the Munich Philharmonic)
Dedicate this article to Itai Agmon, tubist of the Israel Philharmonic, for his unwavering stability.
היום השלישי של הופעת הפילהרמונית הישראלית בקרנגי הול. שני באמת מרתק. קודם כל, הניצוח שלו הוא ברנבום. הוא מנגן את התו האחרון והגרר של הסימפוניה השישית של צ'ייקובסקי. הקונטרבס משתיק את כלי המיתר ומנגן את התו האחרון. הקונטרבס נעצר. תודעת התזמורת ממשיכה גם לאחר שהצליל דעך. הפרטיטורה מציינת את אורך היצירה, והיא מסתיימת בפרמטה. הוא לא מוריד את השרביט. כשג'ף, היושב לידי, מוחא כפיים ראשון, הזיכרון הזה הופך לנצחי. הוא מנצח שמשחרר הכל בקונצרט. בקטע אחד, שני לא מתזמן את הצ'לו הראשי של הפילהרמונית של מינכן, תומאס רוג, ואת הכינור הראשי, דומיטרו פוצ'טאלי, כך שייכנסו בו זמנית. מכיוון ששניהם נכנסים בקצב שלהם, האינדיבידואליות של קטעי הצ'לו והכינור, שכל אחד מהם נושא את המנגינה העיקרית, מודגשת. הניצוח של שני מוציא לאור את האמנות של כל מבצע ופותח אפשרויות לא ידועות. אפילו כשהם אינם מסונכרנים, קולותיהם האישיים הופכים בסופו של דבר לדיאלוג, גדוש באנרגיה אחת ועוצמתית.
לדוגמה, נהניתי מהדיאלוג התזמורתי הן בבן חיים והן בפרק השני של הסימפוניה מס' 2. הטרנטלה בהשראת מנדלסון בסימפוניה הראשונה הפכה לסקרצו בהשראת מאהלר, שהתפתח בהדרגה לפרזציה ייחודית לפני שפרצה לתפילה תימנית עוצמתית. באופן זה, התפתחות היצירה הייתה מרתקת יותר מהנושא עצמו. במקום מבנה היצירה, המוטיב נולד, טופח, ואז נשבר, ומשהו חדש נולד דרך התזמורת. נהניתי מאוד לראות את חיים רוכש את סגנון הביטוי הייחודי שלו. האפקטואוזו שלאחר מכן היה תפילה שקטה. הפאתוס העז הפך בסופו של דבר לקרום רך, כלי הנשיפה מעץ החלו לשוחח, וכל התודעה הפכה לגל גדול. כשהוא דעך, הופיעו הנבל והחליל, והכנר הראשי איליה קונובלוב החל לשיר באהבה. את שירו נחווה בצורה הטובה ביותר בשידור חי בעיניים עצומות. אז, עם אינטונציה ייחודית, החל דיאלוג בין הכלים השונים, ובסופו של דבר הצטרפו שני הכנרים הראשיים, דומיטרו פוצ'טלי ופולינה יהודי, והשלושה ביצעו יחד.
עד לאחרונה, הכרתי את היצירה הזו רק דרך הקלטות, אבל הנה אני עדה במו עיניי למוזיקאי שנמלט לישראל, מוצא את מילותיו שלו ולוכד במוזיקה את הרגשות שחש סביבו בשנת 1946. וכמו באופרה של יאניק, נכנסתי לחייו של בן חיים, מריח את האדמה היבשה, מרגיש את הרוח החמה מלטפת את לחיי, וחווה את ההרס, את תפילות העם ואת נוכחותם של חבריו. הם כל כך חזקים, אדיבים ומלאי הומור. שלושים שנה מאוחר יותר, התזמורת הזו, שהכירה לי לראשונה את מאהלר, הביאה לי את עולמו של בן חיים. הקשת העבה והעוצמתית של הצ'לנית לאה הייתה מלאת תשוקה. התזמון הייחודי של נגן הוויולה מטין היה באמת ייחודי. הדיאלוג בין הפילהרמונית הישראלית לשני היה חם ומרתק, כשיבגניה הובילה את הדרך עם צלילי הכינור השני העוצמתיים שלה.
הודות לנקצ'י, נגן טובה בתזמורת המטרופוליטן אופרה, זכיתי להכיר את נגן הטובה הישראלי איתי אגמון. כלי הנשיפה שלהם העשירו מדי פעם את הסצנה האחרונה והוסיפו תחושת יציבות. איתי סיפק את התמיכה העמוקה ביותר. כאשר כלי הנשיפה סיימו את הצעקה האחרונה והמייסרת של הפרק הרביעי של צ'ייקובסקי בצליל עמום ופועם, צלצל גונג: הגיע זמנו של אלוהים. זמנם. בסוף הסימפוניה בת 50 הדקות, טרומבונים וטובה נשאו תפילה מרגשת בת 10 תיבות לנשמה. כלי הנשיפה מעץ השתלטו בסופו של דבר על הכוראל, אך היא שקעה בקינה, וסיימה את הכל. כאשר צעדת המוות של נקצ'י-סאן התפתחה במטרופוליטן, הדרך היחידה קדימה הייתה הרס.
תומאס רוגה, הצ'לו הראשי של הפילהרמונית של מינכן, הצטרף אלינו לסיור הזה, וחלק את מעמד התווים עם לאה פרלוף. לאה ניצח על חיים, ותומאס ניצח על צ'ייקובסקי. רוגה אמר לי שנגינה עם לאה הייתה תענוג. הטון והמבט שלה נתנו לי אנרגיה עוצמתית.
לחוות מוזיקה קלאסית זה לחוות מציאות היסטורית. מאהלר, שנראה פעם כמו חלום באספמיה, נהנה עכשיו כאילו היה שלי. אם לא הייתי נתקל בישראל, אני בטוח שהייתי נהנה ממאהלר בצורה שונה ממה שאני נהנה עכשיו. ובבן חיים, הקרובים אליו מאוד העבירו לי את המסר שלו. הפעם, דרך בן חיים, הצלחתי לחוות צד של צ'ייקובסקי שלא הכרתי קודם לכן. ולא משנה מה קרה, הם נשארו חמים ועוצמתיים.
イスラエルフィルのカーネギー公演3日目。シャニは本当に面白い。とりあえず、指揮ぶりはバレンボムだ。彼はチャイコフスキー６番の最後、引きずるように終わる最後。コントラバスが弦にミュートをかぶせて最後のノートを引く。コントラバスの音が止む。オーケストラの意識は音が無くなっても続く。楽譜は長さを指定してあってフェルマータでおわる。彼は指揮棒を下ろさなかった。隣のジェフが初めに拍手を送った時、この記憶が永遠となった。演奏会にある全てを解き放つ指揮者だった。ある部分でシャニは、ミュンヘンフィル首席チェロ、トーマス・ルーゲと首席バイオリンのドゥミトル・ポチタリが同時に入る部分で、タイミングを出さない。どちらも彼らのタイミングで入るので、主旋律を受け継ぐチェロとバイオリンセクション全員の個性が浮き彫りとなる。シャニの指揮は、演奏者それぞれの芸術性を引き出し、未知の可能性を引き出す。不揃いでも、それぞれの主張がやがて対話となり、ひとつの大きなエネルギーとなってあふれ出す。
例えばそれは、ベンハイムも交響曲2番の2楽章でも、オーケストラの対話が楽しかった。1番のメンデルスゾーンを思わせおるタランテラは、マーラーを思わせるスケルツォの刻みに変わり、どんどん独特の節回しに変わっていって、やがて力強いイエメンの祈りへと燃え上がる。といったように、テーマよりも展開していく様子が面白かった。作品の造形よりも、オーケストラを通じて、モチーフが生まれて育まれやがて壊れ、また別の新たな何かが生まれる。そうしてハイムが独自の語法を獲得していった様子を堪能した。続くaffettuosoは静かな祈りだった。激しい悲壮は、やがて柔らかな膜となり、木管楽器が対話をはじめ、すべての意識が大きな波となり、それが消えていくにつれ、ハープとフルートが現れ、首席バイオリンのイリア・コノヴァロフが愛情を込めて歌い始める。目をつむってライブで味わう彼の歌。そして、独特の節回しで、様々な楽器の対話が始まると、やがて、ドゥミトル・ポチタリとポリーナ・イェフディの２人の首席バイオリンが加わり、三人揃って奏でた。
先日まで録音でしか知らなかったのに、目の前でイスラエルに逃れた音楽家が自らの言葉を見つけ、1946年に周囲で感じた感情を音楽に捉える姿を目の当たりにしていた。そして、ヤニックのオペラのように、私はベン・ハイムの中に入り込み、乾いた土の匂いを嗅ぎ、頬を撫でる温かい風を感じ、荒廃、人々の祈り、そして彼の仲間たちの存在を体験していた。彼らはとても強くて優しくてユーモアに溢れている。マーラーを初めて聴かせてくれたこのオーケストラは、30年後にベンハイムの世界を届けてくれた。チェロのリアの熱のこもった太くて力強い弓。ビオラ、マタンのとても独特なタイミング。イェフゲニアのリードする芯の通ったセカンドバイオリンの刻みなどなど、イスラエルフィルとシャニの対話は温かくおもしろいおしゃべりの時間だった。
今回、メトロポリタン歌劇場オーケストラのチューバ、なかちさんのおかげでイスラエルのチューバ、イタイ・アグモンと知り合うことができた。彼らの金管楽器は時折、終盤の情景を豊かにし、安定感を与える。イタイ氏は最も深い支えを与えてくれた。ホルンがチャイコフスキーの第4楽章の最後の、苦悶の叫びを鈍く脈打つような音で終わらせると、ゴングが鳴り響き、神の時が来た。彼らの時だ。50分に及ぶ交響曲の最後、トロンボーンとチューバは、魂に捧げる10小節の感動的な祈りを捧げる。やがて、木管楽器にコラールは受け継がれるが、嘆きに沈み、全てを締めくくる。メットのパイクデイムでも、なかちさんがデスマーチを繰り広げると、道は破滅しか残されていなかった。
このツアーにはミュンヘンフィルの首席チェロ、トーマス・ルーゲが参加し、リア・ペルロフと譜面台を共にしていた。リアはハイムを、トーマスはチャイコフスキーを、それぞれリードしていた。ルーゲはリアについて、一緒に演奏していてとても楽しいと語ってくれた。彼女の音色と眼差しは、私にもとても強いエネルギーを与えてくれた。
サインをいただきました。
上から、
ドゥミトル・ポチタリ（コンサートマスター）
中、左から、リア・ペルロフ（チェロ）マタン・ヌシモヴィッチ（チェロ）
ポリーナ・イェフディ（コンサートマスター）ドミトリー・ラトゥシュ（ビオラ）イェフゲニア・ピコフスキー（セカンドバイオリン）
その下、イリヤ・コノヴァロフ（コンサートマスター）
最下、トーマス・ルーゲ (ミュンヘンフィルハーモニー首席チェロ)
クラシックを体験することは、歴史の事実を体験することだ。絵に描いた餅だったマーラーを今は自分のことのように楽しめてきた。もし、イスラエルとの出会いがなければ、今とは違ったマーラーを楽しんでいるはずだ。そして、ベンハイムでは、彼にとても近い人たちが彼の残したメッセージを伝えてくれた。今度は、そのベンハイムを通じて、チャイコフスキーの知らなかった面白さを体験できた。そして、彼らは何が起こっても温かく力強かった。